מאת: עו”ד שמואל סעדיה.
על פי המסורת היהודית הרי אין לך בכל הזוגות קרובים כמו יצחק ורבקה ואין לך בכל הזוגות רחוק כמו יצחק ורבקה. אין לך שתקן כמו יצחק ואין לך משיחה כמו רבקה. אין בכל כתבי הקודש מי שנאמר עליו שהיה משתעשע על אשתו מלבד יצחק “וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ” ומאידך אין זוג בכל המקרא שיש בניהם כל כך הרבה מאורעות, אך אהבה גדולה שררה ביניהם והכתוב אומר זאת במפורש דבר שאינו מרבה לאמר על יחסים בין בני זוג:
” ויקח את רבקה ותהי לו לאישה ויאהבה”[
יצחק אף נבדל משאר אבות בהקשר לזוגיות שלו עם רבקה ול”זוגיות” שלו עם ארץ ישראל שכן:
א. ראשית, יצחק נשאר כל חייו עם אישה אחת להבדיל מאביו אברהם ומבנו יעקב.
ב. שנית, על יצחק נאמר במפורש כי הוא “אוהב” את רעייתו ו”מצחק” איתה ( וכי אף על יעקב נאמר “ויאהב יעקב את רחל” אך אצל יעקב זו אהבה ממבט ראשון).
ג. שלישית, בניגוד לאברהם בשתי ירידותיו למצרים ( פרעה) ולגרר (אבימלך) ומסירת אשתו שרה – הרי יצחק אינו מוסר את רבקה אשתו לאבימלך מלך גרר.
ד. יצחק אינו יורד מהארץ למעט שהייה בגבול הארץ – בגרר.
ה. יצחק, אולי כשמו כן הוא, היחידי מבין האבות שאינו מצוין כי “בכה” – לא בעת המפגש עם בת הזוג ( כפי שנאמר וסקרתי בספרי במקום אחר על יעקב ורחל שנאמר על יעקב “וישא את קולו ויבך” כאשר נפגש עם רחל) ולא בעת מות בת הזוג ( כאברהם ושרה שעל אברהם נאמר שבא “לספוד לשרה ולבכותה”).
ו. יצחק הוא היחידי שהתורה עורכת סדר עניינים באשר ליחסיו עם בת הזוג: תחילה משלוח השדכן – שליח עבד אברהם, מפגש עם רבקה, הבאתה של רבקה אל אוהל שרה אימו, נישואים לרבקה , אהבת רבקה – גם אם בימינו אנו נראה שהאהבה צריכה להקדים לנישואים – אתייחס לכך להלן בפרק זה.
ז. יצחק הינו היחידי שניחן במידת הגבורה. יצחק מתפלל כי רעייתו רבקה תיכנס להיריון והקב”ה נעתר לתפילתו כפי שנאמר “ויעתר יצחק לה’ לנוכח אשתו כי עקרה היא וייעתר לו ה'”.
ח. יצחק רואה עם רעייתו רבקה את ענייני החינוך וגידול הילדים “עין בעין”.
על עקידת יצחק
ברקע תיאור הזוגיות הרי מן הראוי לתאר אירוע מכריע בחייו ואושיות אישיותו של יצחק – תיאור העקידה. עולה תמימה היה יצחק שכבר בקטנותו התקדש לשמים, שהיה הוא הניסיון האחרון של אביו. בכול נתנסה אברהם: בגופו בממונו ובנפשו. אולם הניסיון האחרון היה הקשה מכולם – עקידת בנו יחידו, שאין לך אב או אם המוכנים למסור נפשם בעד ילדיהם.
“וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם. וַיֹּאמֶר אֵלָיו: אַבְרָהָם. וַיֹּאמֶר: הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר: קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ”.
צריך להבין כי ציווי זה של הקב”ה עומד בניגוד לכל מסכת חייו של אברהם ולכל הבנתו את האלוהות, שכל הכרת אברהם את הבורא הייתה מתוך שתי מידות עיקריות מידת החסד ומידת הרחמים. כל חייו של אברהם היו אור שהאיר על שתי מידות אלו, ואת כל חייו הקדיש אברהם למלחמה בעבודת האלילים וההבל אשר היו מקדשים את המוות והיו אף מקריבים את ילדיהם למולך.
כעת מבקש הקב”ה מאברהם לעקוד את בנו ולשוחטו. אותו הבן אשר נתבשר עליו כי ממנו ייקרא לו זרע, אותו הבן הנולד עת היה בגיל תשעים שנה:
“ויאמר קח נא את בנך את יחידך. אמר אברהם: שני בנים יש לי, ואיני יודע איזה בן אתה אומר לי קח נא. אמר לו: את יחידך! אמר אברהם: זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו. אמר לו: אשר אהבת! אמר לו לזה אני אוהב ולזה אני אוהב. אמר לו הקדוש ברוך הוא: את יצחק! וכל כך למה? כדי לחבבו בעיניו (שהניסיון יהיה לו קשה), ואף על פי כן, קיבל אברהם דבריו של הקדוש ברוך הוא בשמחה…”
אברהם מקבל את ציווי ה’ בכאב ובשמחה. הוא משכים בבוקר לעבודת בוראו, אולם מאבק איתנים מתנהל בליבו, וכך אמרו חכמים ברמז:
“באותה שעה הרהר בלבו אברהם אם אני מודיע לשרה נשים דעתן קלה (רגישה, ותעצור אותי), ואם לא אודיעה ואגנבנו, כיון שאינה רואה אותו תחנוק את עצמה (תתאבד). אמר לה: תקני לנו מאכל ומשתה ונשמח היום. אמרה ליה: מה טעם של שמחה זו? אמר לה: זקנים שבדמותנו נולד להן בן, דין הוא שנשמח. בתוך השמחה אמר לה: את יודעת כשהייתי בן ג’ שנים הכרתי את בוראי, והנער גדול ולא נתחנך, ויש מקום ששם מחנכין התינוקות, אוליכנו לשם. אמרה לו: קחנו לשלום. והשכים בבקר אמר: עד שהיא ישנה אצא ולא תחזור בה ועוד שלא יראו אותנו בני אדם. בא שטן ועמד לפניו ונדמה לו לזקן אמר לו: להיכן אתה הולך? אמר לו: להתפלל. אמר לו: והעצים והאש ומאכלת למה? אמר לו: שמא אשהה יום ויומיים, לאפות ולאכול. אמר לו: אדם שכמותך יאבד בנו שניתן לו בזקנתו, ותאבד נשמה, ותתחייב בדין?! אמר לו: הקדוש ברוך הוא אמר לי…”
השטן מסמל את המאבק שמתחולל בראשו של אברהם אבינו. אלו הם השאלות הפנימיות שאברהם שואל את עצמו, אבל חזקה עליו מצוות הבורא והוא לוקח את יצחק ושתי נעריו ויוצא להיכן שיאמר לו ה’. יצחק הנער הולך עם אביו ובתחילת הדרך הוא אינו מבין את מעשי אביו שהרי עצים ישנם, אש ישנה אבל היכן השה? כעת מספר הכתוב את השיח בן האב לבנו:
“וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר: אָבִי! וַיֹּאמֶר: הִנֶּנִּי בְנִי. וַיֹּאמֶר: הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה. וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם: אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי. וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו”.
גדולי הפרשנים התעמקו בהבנת הפסוקים המרוממים האלו, בכל מילה, פסיק ונקודה. הלימוד הוא לא רק מהנאמר אלא גם ממה שלא נאמר. תשובת אברהם ליצחק מעורפלת ולא בדרך מקרה היא כך. שכך רומז אברהם על שאלתו שהרי פסיק אחד והקרבן משתנה. שאם תניח את הפסיק אחר המילת השה יהיה “לעולה בני” ואם תניח את הפסיק אחר מילת לעולה יהיה “השה לעולה”. יצחק פיקח היה מתוך תשובת אביו הבין כי הוא עצמו העולה התמימה, והתחיל מבקש רחמים על נפשו, וזה לשון המדרש:
“וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר: אָבִי. כפל הכתוב בדברים אבי אבי, ויאמר ויאמר שלוש פעמים, כדי שיתמלא עליו רחמיו…” [
המילה “אבי” מעבר למילת תואר היא באה לעורר רחמים שאברהם אינו עושה מעשה אב! האב מגן על ילדיו עד חירוף נפש ואתה רוצה להרוג בנך? מה גם שאתה אברהם בעל החסד והחמלה על כל בריאה, כיצד תעשה רעה גדולה כזו בבנך? והטיב האלשיך בביאור הפסוק:
“ויאמר יצחק אל אברהם אביו. הנה אומרו ‘אברהם’ הוא מיותר, כי מי לא ידע כי שמו אברהם. ועוד כי אומרו ויאמר אבי, מלת ‘ויאמר’ מיותרת… אך הנה על שתי בחינות תמה, בין על היותו אברהם – גומל חסדים ומרחם לכל, אפילו על אנשי סדום רעים וחטאים ואיך לא ירחם עליו. שנית להיותו – אביו. וזהו ויאמר יצחק אל אברהם אביו שכולל שני הדברים…” [
לא רק יצחק היה מבקש רחמים, אלא אף השרפים והמלאכים והבריאה כולה ביקשו לעורר רחמי האב על הבן, ואף אנו אומרים בכל שנה, ביום העקידה:
“ויהמו כל מלאכי מרכבה אופן ושרף שואלים בנדבה מתחננים לאל בעד שר צבא אנא תנה פדיום וכופר הבה אנא יהי עולם בלי ירח”[
ודוק: אברהם אינו פועל בכהות חושים, ולא חלילה באיבוד דעת, אלא הוא עושה כך מתוך הכרה ברורה ברצון ה’ וציוויו מצד אחד, וגם מתוך אהבה גדולה לבנו יחידו, שלרגע לא נפסקה. אין אברהם מבין את מצוות בוראו, הכיצד האל הגדול בעל הרחמים מבקש ממנו לנהוג באכזריות כזו. מדוע עושה כך הבורא לאוהביו? אבל אם רצון ה’ בכך – כך יעשה, שדעת האדם מוגבלת היא ורואה הוא רק את ימי חייו הקצרים, והבורא קורא דורות מראש.
“… הנני בני, כלומר הנני מצד עצמי, כי עודני מחזיק במידת חסד ורחמים, וגם בבחינת היותך בני…”
מרגע שהבין הנער יצחק כי הוא העולה, קיבל זאת בלב שלם, והיו הולכים שניהם לעשות מצוות בוראם:
“… וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו. זה לעקוד וזה להיעקד, זה לשחוט וזה להישחט…”
כך, יצחק נתקדש בעת העקידה. שכיוון שקיבל בלב שלם את מעשי אביו ואת ציווי בוראם[xv] נעשה עולה תמימה, וברמז אמרו חכמים:
“עיניו של אברהם מסתכלות בעיני יצחק ועיני יצחק מסתכלות במלאכי מרום יצחק ראה אותם ואברהם לא ראם”[
על חייו של יצחק
לא רק מעת מעשה העקידה היה יצחק מובדל, אלא כבר קודם לידתו זכה וקרא לו ה’ את שמו, ולא אביו ואמו.
“ולמה נשתנה שמו של אברהם ושמו של יעקב ושמו של יצחק לא נשתנה. אילו אבותן קראו אותן בשמן אבל יצחק הקדוש ברוך הוא קראו יצחק שנאמר: וקראת את שמו יצחק”.
כל ימיו היה לומד את דרך ה’ ומעשים הנכונים לאדם ודרכיו, שהיה נתון בבית מדרשו של שם.
“וישב אברהם אל נעריו. ויצחק היכן הוא? ר’ ברכיה בשם רבנן דתמן אמרו, שלחו אצל שם ללמוד ממנו תורה… כך אמר אברהם כל שבא לידי אינו אלא בשביל שעסקתי בתורה ובמצות לפיכך אינו רוצה שתזוז מזרעי לעולם”.
שליחת אליעזר למציאת שידוך – והאם נקנתה רבקה באופן חומרי
אברהם מצווה אל אליעזר עבדו ללכת לחרן ולהביא משם אישה לבנו יצחק. הבחירה בחרן אינה מקרית, אברהם מתעב את אנשי כנען ואת מעשיהם. הוא מבקש מאליעזר עבדו להביא אישה ממשפחת אברהם אשר באור כשדים. קצת תמוה מה ראה אברהם עדיפות על עובדת אלילים מחרן על עובדת אלילים מכנען? את שאלה זו שואל אחד מגדולי צרפת ואף עונה עליה תשובה עמוקה.
“כי אל ארצי ואל מולדתי. תימה מה ראה במשפחתו והלא היו כולם עובדי ע”ז? ויש לתרץ שהיה יודע שאם הייתה מקרבת אצלו הייתה למידה יראת שמים”.
כלומר בחירה במשפחת אברהם באה בגלל היכולת שלהם לבחור בנכון ובטוב אע”פ שטועים הם, ליבם פתוח למידות ומוסר. אם משליכים זאת לימינו הרי הדבר הוא בעל חשיבות בימינו כאשר יש “שידוכים” מארץ לארץ הרי עליהם להיות “בתוך המשפחה” דבר אשר מונע התבוללות.
נאמר על אודות מעשיו של אליעזר כי:
” ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים על ידיה עשרה זהב משקלם ויאמר בת מי את, הגידי נא לי, היש בית אביך מקום לנו ללין”
לכאורה יש היבט “חומרי” מאוד בשידוך של רבקה, אך לכך יש להשיב. ראשית, התכשיטים ניתנו תחילה, על פי הפשט, בקשר לשאלת האירוח ולא בקשר לשידוך וכאשר טרם עלתה כלל שאלת השידוך.
שנית, הכתוב מדגיש בלשונו כי התכשיטים משפיעים דווקא על לבן, אחי רבקה, אשר “מעלותיו” ידועות הן, ולא על רבקה – ואין כל מקום המציין כי התכשיטים והזהב היוו השפעה כלשהיא על רבקה ואושיות אישיותה , וזאת כפי שמתאר זאת המקרא בדרכו:
” וירץ לבן. אל האיש החוצה.. ויהי כראות את הנזם ואת הצמידים על ידי אחותו.. ויאמר בא ברוך ה’ למה תעמוד בחוץ”
שלישית, לא מן הנמנע כי אכן הואיל ובחברה הנתונה הרי משלוח רבקה היה כרוך בשיקול הדעת של לבן ובתואל, ואך הגיוני הוא כי יעשה ניסיון לשכנעם באמצעות תכשיטים חומריים, זאת אף באנלוגיה למהלך שנקט יעקב כלפי עשיו עליו נאמר “להשביע עיניו של רשע” ומכאן שזה לא גורע ממעמדה, מחשבתה ומניעיה של רבקה.
המפגש עם רבקה
כשהעבד מגיע עם רבקה היא רואה את יצחק מרחוק והתגובה שלה נסערת או מעוררת בחינה. היא נופלת מעל הגמל ומתכסה בצעיף. כלשון הכתוב:
“וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת יִצְחָק וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל. וַתֹּאמֶר אֶל הָעֶבֶד מִי הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד הוּא אֲדֹנִי וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס”.
מה ראתה רבקה שנבהלה מיצחק אלא שהיה עומד בתפלה והיה “הדור”:
“ותשא רבקה את עיניה ותרא את יצחק, א”ר הונא צפת (ראתה) שידו שטוחה בתפלה, אמרה ודאי אדם גדול הוא לכך שאלה עליו… ותאמר אל העבד, ר’ חייא אמר ראתה אותו הדור ותוהא מפניו…”
כפי שהדגשתי ברישא לפרק זה הרי מיוחד הזוג הזה מכל הזוגות, שדרך העולם אדם רואה אישה ומוצאים חן זה בעיניו של זה, מיד נקשרים שניהם, אולם כאן מתואר בדיוק הפוך.
על נפילת רבקה מעל הגמל ראה את דברי הרמב”ן
“ותפול מעל הגמל – לשון רש”י, השמיטה עצמה לארץ….. כמו הטי נא כדך (לעיל פסוק יד), ארכיני, ויט שמים וירד (תהלים יח י), וארכין. ודומה לו כי יפול לא יוטל (שם לז כד), אם יטה לארץ לא יגיע לקרקע. ואין דעת אונקלוס שהשמיטה עצמה מן הגמל לארץ, שאם כן הנה היא נופלת מעל הגמל ממש, לא מוטה מעליו, וכן כל לשון “הרכנה” הטיה לצד אחד בלבד. אבל כוונתו כי מעל הגמל אשר היא רוכבת עליו הטת עצמה לצד אחד להסב פניה ממנו”
כלומר, לפי רש”י ורמב”ן היא לא נפלה ממש אלא רק השמיטה עצמה ורכנה.
יצוין כי התלמוד ( מסכת ברכות דף כ”ו ע”ב) רואה את ה”שיח בשדה של יצחק כמי שכונן את תפילת המנחה, ועל רקע כך ייתכן ויש להסביר את הנפילה של רבקה בהשתאות ובהערכה כאשר היא, שגדלה בתוך בית כה גשמי וערמומי – של בתואל ולבן רואה את הרוחניות של יצחק בתפילתו לאלוהיו.
“וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ”.
הפרשנים שואלים מדוע מביא יצחק את רבקה לאוהל של שרה? מדוע הוא לא מביא אותה אל האוהל שלו? כמו כן – מה עניין הנחמה שמוצא יצחק ברבקה אחרי מות אמו?
“ויביאה יצחק האהלה שרה אמו. כל ימים שהייתה שרה קיימת היה ענן קשור על פתח אוהלה, כיון שמתה פסק אותו ענן, וכיון שבאה רבקה חזר אותו ענן, כל ימים שהייתה שרה קיימת היו דלתות פתוחות לרווחה, וכיון שמתה שרה פסקה אותה הרווחה, וכיון שבאת רבקה חזרה אותה הרווחה, וכל ימים שהייתה שרה קיימת היה ברכה משולחת בעיסה וכיון שמתה שרה פסקה אותה הברכה, כיון שבאת רבקה חזרה, כל ימים שהייתה שרה קיימת היה נר דולק מלילי שבת ועד לילי שבת וכיון שמתה פסק אותו הנר, וכיון שבאת רבקה חזר…”
המדרש מבין כי יצחק רואה ברבקה מידות ודרך ארץ כשם שהיו לאמו. הוא מביא את רבקה לאוהל של שרה בשביל שתתחנך באותה הדרך, שתתחנך באותם אידיאליים. הענן הקשור מעל האוהל מסמל את רוח של שרה את הערכים. העיסה מסמלת את מעשי החסד והנתינה את העדר האנוכיות. הנר מסמל את האמונה את הקודש.
את כולם הוא מוצא ברבקה ואז מתעוררת אהבתו אליה ביתר שאת, וכך ביאר הרד”ק:
“ויאהבה – שראה בה דברים טובים וצניעות כמו שהיה באמו לפיכך אהבה מאד, כי ספור ויאהבה לאהבה יתרה בה, כי רוב בני אדם אוהבים נשותיהם, אלא הודיע כי אהבה אהבה יתרה לדברים טובים שנמצאו בה”.
כאמור ברישא לפרק זה – יצחק תחילה נישא לרבקה ורק אז “אוהב” אותה. סדר דברים זה הוא מעניין ויש לבחון אותו. לכאורה בראיית דברים בהיגיון בן זמננו ומדרך העולם הרי תחילה אוהבים ואחר כך נישאים. ייתכן שה”אהבה” האמיתית היא רק כאשר בן זוג מכיר היטב את בת זוגתו. אז מתעוררת “אהבה” אמיתית וניתן לטעון כי לכך מתכוון הכתוב, בציינו את היחס המיוחד והנבדל בין רבקה ליצחק. לפני הנישואים תיתכן אולי “התאהבות” אבל אהבה אמיתית במלוא מובנה, “אהבה יתירה” כמו שמציין הרד”ק לעיל, תיתכן רק לאחר הכרת בן האדם האחר, הכרת בן הזוג על מעלותיו וחסרונותיו, במהלך הנישואים.
השוני בין יצחק ורבקה
יחד עם האהבה הגדולה הזאת ראוי לציין שוב כי אין כל דיבור ביניהם, אך יש הבנה עמוקה במשתמע או במפורש , וכך למשל בענייני חינוך כמו להתנהלות של עשיו ויעקב וכך לגבי ראיית המשך שושלת האבות – כי ההמשכיות תבוא מיעקב ולא מעשיו. אף כשיש לפניהם המשבר הראשון והוא העקרות של רבקה, אין ביניהם כל שיח.
“וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה’ לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ ה’ וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ”.
הפסוק מדבר על כך שיצחק מתפלל, אולם הוא מציין ברמז כי גם רבקה התפללה היא הייתה שם מולו “לנוכח אשתו” כלומר הם לא מתפללים יחד, אלא זה מול זה וכדברי המדרש:
“לנוכח אשתו. שהייתה היא מתפלל בצד זה והוא מתפלל בצד אחר”
הפרשן דון יצחק אברבנאל תוהה כיצד ידוע מי הוא האחראי לעקרות וכי מדוע לא נאמר “וייעתר להם” ונותן מענה על כך:
“כי מי הגיד לו שהייתה עקרה ואולי שהוא העקר והיה לו להתפלל על עצמו ואם היה ששניהם התפללו זה על זה.. למה לא אמר ויעתר להם כי עם היות זכותו של יצחק עדיף לפי שהיה צדיק בן צדיק, אין ספק שגם רבקה מפני צדקתה אפילו שהייתה בת רשע היה ראוי שיעתר אליה השם”
התפילה של יצחק להריונה של רבקה מזכיר אף את הסיפור התנ”כי של תפילת חנה אשר “סגר ה’ בעד רחמה“ואף היא מתפללת לפרי בטן:
” ותתפלל על ה’ ובכה תבכה”[
כפי שנעתר ה’ לתפילת יצחק ורבקה ( כאמור) הוא אף נעתר לתפילתה של חנה כפי שנאמר בהמשך:
” ויזכרה ה’.. ותהר חנה ותלד בן..”
טמון בתיאור זה של רבקה ויצחק נרטיב – מבנה תיאולוגי תנ”כי מעניין – נרטיב אשר בונה סיפור ניסי ובעקבותיו הבן הנולד הוא קדוש:
א. אישה עקרה (בתנ”ך אגב האחריות ככלל, לעקרות נופלת לפתחן הנשים, אך ראה דבריו של הפרשן אברבנאל לעיל).
ב. בעל אשר במקרים רבים יהיה מבוגר.
ג. תפילה ופנייה לקב”ה ללידת בן והיעתרות ה’ לפנייה.
ד. לעיתים רבות מלאך פוקד את העקרה ומבשר לה על הולדת בן בכור.
ה. לידה ניסית – הבן הנולד לרוב הוא זכר.
ו. הבן הנולד הוא קדוש/מוקדש לאלוהים/נביא/ שופט / אחד מן האבות.
ז. לפעמים הנראטיב מתעצם גם בכך שלבעל יש אישה שנואה – שממנו כן יש ילד (כמו הגר במקרה של אברהם או פנינה במקרה של חנה או לאה והשפחות במקרה של רחל).
התנ”ך רצוף דוגמאות המגשימות את נרטיב זה:
א. אברהם – שרה – הגר ובשורת שלושת המלאכים.
ב. רבקה – כאמור הייתה עקרה ואף אצלה יש התגלות ניסית.
ג. רחל – הייתה עקרה (האישה השנואה היא לאה) עד שילדה.
ד. אשת מנוח , מנוח ותיאור לידת שמשון.
ה. חנה מתוארת לעיל כאישה עקרה – ויולדת לבסוף את שמואל.
ברור שיצחק אוהב את רבקה שהרי הכתוב מציין זאת, ולא רק אוהב, אלא עליו נאמרים רגשי האהבה הכי גדולים המצוינים באבות. הוא משתעשע עם אשתו ומחזר אחריה.
“… וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ”.
וכך פרש החזקוני:
“וירא והנה יצחק מצחק צחוק שלפני הבעילה…”
אולם יחד עם החיזור הזה ועם האהבה הגדולה, יש ביניהם, לכאורה, מרחק רב. המרחק הזה בא לידי ביטוי גם כאשר רבקה בהיריון. יצחק לכאורה לא מודע לכאב ולסבל שעובר על רבקה ואולי גם היא לא משתפת אותו, היא בוחרת ללכת לבית מדרשו של שם ושם היא דורשת את ה’.
“וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'”.
מעניין הוא כי היא הולכת לדרוש את ה’, ובשפתינו נאמר היא מחפשת סיבות רוחניות אמוניות וצער ההיריון. כלומר כאן עברה רבקה לחיות כפי שבעלה יצחק חי. יצחק, מאז שראה פניהם של המלאכים שוב הוא אינו יכול לראות דבר אחר במציאות, הוא מחפש בכל דבר את האלוהות ואת ההשגחה. כעת גם רבקה כך. מאחר שהגיעה לדרגת יצחק מיד גם היא הופכת להיות נביאה וה’ מדבר גם עימה:
“וַיֹּאמֶר ה’ לָהּ שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר”.
תשובת ה’ היא בהתאם לשאלה, אם אדם שואל (מבקש) תשובה שכלית הוא יקבל, ואם הוא שואל תשובה אמונית הוא יקבלה. התשובה שמקבלת רבקה היא שאכן יש שני עמים או שתי תפיסות עולם בבטנה. קשה שלא לראות את הפער שבין רבקה ליצחק ולא לשייך אותו ליעקב ועשיו.
אולם למה רבקה לא שואלת את יצחק? הלא גם הוא נביא? מדוע היא מעלימה ממנו את הכאב? האם כדי לא לצערו? אפשר לומר כי רבקה מפחדת לספר את רגשותיה ליצחק או כי הינה מופנמת, או בשל הצורך לא להפריע לבעלה. יצחק הוא צדיק, אצלו הכול ברור אין לו בעיה למסור את נפשו אם יבקש זאת ממנו הקב”ה, אבל בתוך רבקה כל הזמן שני קולות מאבקים אין סופיים. היא חוששת שיצחק יפרש את הסבל שלה כחולשה רוחנית שמתחילה ממנה.
היא זוכה שגם אליה יתגלה ה’, אולם היא לא מגלה זאת ליצחק. הפער בניהם מעמיק. אולם כעת הוא מקבל פנים חדשות. לא רק פער בין האב והאם, אלא גם פער בין הילדים וככל שהימים חולפים כך כל ילד מתעצב ופונה לאחד המחנות. יעקב הולך אחר אמו ועשיו אחר אביו.
“וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב”.
כשם שאין שיח בין רבקה ליצחק כך אין שיח בין רבקה לעשיו, ולא שיח בין יעקב ליצחק.
מכירת הבכורה וההשלמה בין יצחק ורבקה
מעשה מכירת הבכורה מלמדנו כי רבקה, כמו שרה, יכולה במהלכיה ומחשבותיה להשפיע על ההיסטוריה העברית, יהודית. כפי שאציין להלן – רבקה לא פעלה, חלילה, בדרך של מרמה. רבקה קוראת נכון את מהלך העניינים ומבינה ומפנימה את מה שיצחק אינו מבין – כי את הבכורה, את ההמשכיות יש ליתן ליעקב.
הדבר אף מזכיר את האמור בפרק בעניין אברהם שרה על כי אברהם מצטווה: “כל אשר תאמר לך שרה שמע בקולה” והיות שאברהם, כדברי רש”י טפל לשרה בנבואה, הוא מגשים את האבחנה שהוזכרה בספר לעיל בין “וייצר” ל”וייבן” – על התבונה היתירה שניחנה בה האישה. רבקה ניחנת בתבונה יתירה והיא קוראת נכון את פני הדברים, בעוד שיצחק אינו ממהר להשכיל ולהבין זאת ולכן אף אומר:
“הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו” [
מעשה הבכורה הוא גולת הכותרת בפער בין יצחק ורבקה, שהרי יצחק מבקש לברך את עשיו שהוא בנו בכורו. הוא רואה בעשיו את היכולת המעשית ליצור אומה, עשיו הוא איש ציד, איש שדה, כלומר העולם הזה ותכסיסיו ברורים לו, הוא יודע להיאבק, והוא לוחם מעולה, לעומת זאת יעקב הוא איש תם, איש שאינו יודע לשקר, אינו מבין מה יש בעולם הזה או יותר נכון העולם הזה אינו מעניין אותו, ואם כן מי מבין השניים ראוי להיות ממשיכו של אברהם אבינו וממשיכו של יצחק יותר מעשיו. אברהם היה עשיר גדול ועושרו שהגיע לו מתוך עמל רב, וכך גם יצחק שאפילו בשנות הרעב מצליח לגדל גידולים המניבים לו כפול מכל חקלאי אחר. לכן עליו להמשיך את בית אברהם להיות מעשי כמותם.
“וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ ה'”.
אולם רבקה רואה בעשיו דברים אחרים היא רואה צדקות שמאחוריה רמאות, היא רואה חיי שקר ותרמית, היא רואה את הציד שיש בפיו של עשיו, והרי רבקה הלא גדלה בבית של רמאים ויודעת את טכסיסיהם:
“ויהי עשו איש יודע ציד, צד את הבריות בפיו, לא גנבת מאן גנב עמך, ולא קטלית מאן קטל עמך אמר רבי אבהו, שודני, צידני, צד בבית, צד בשדה, בבית היך מתקנין מילחא, בשדה היך מתקנין תבנא (צד את הבריות בפיו, לא גנבת?! מי גנב עמך? לא רצחת?! מי רצח עמך? אמר רבי אבהו היה מרמה בבית ומרמה בשדה והיה שואל את אביו איך מעשרים את המלח ואיך מעשרים את התבן (שאין צורך לעשרם ומראה כאילו מחמיר במצוות הוא))”.
כל אותם שנים שהיו חיים יצחק ורבקה עשיו ויעקב בבית אחד לא נזקקו לדבר זה עם זה, ברם בשעת מבחן, ברגע שבו אין אפשרות לשתוק אלא יש צורך לפעול, מתעוררים המחשבות ורצונות לכלל מעשה.
רבקה שומעת את יצחק מצווה את עשיו להביא לו אוכל, וציד זה אינו להשביע רעבונו של יצחק, אלא ברכה יש בו שהוא נועד לסמל את הענקת הטוב והעברת ברכת ה’ לעשיו. רבקה מבינה כי כעת באה טעות מחשבתו של יצחק לכלל מעשה, והיא מחליטה להוציא לפועל את יכולותיה הנסתרות את ידיעותיה מבית אביה ואחיה – את הרמאות. רמאות זו נועדה לתקן את אשר יצחק עלול לקלקל. היא מצווה את יעקב להתחפש לעשיו ולהיכנס ולקבל את הברכות. יעקב ממאן, אולם היא דוחפת אותו למעשה ובכך היא “מסיטה” את כל גלגלי ההיסטוריה.
מה שרבקה לא יודעת, הוא כי זה זמן מה קודם לכן גם יעקב פעל בכיוון הזה, הוא קנה את הבכורה מעשיו תמורת מאכל עדשים, כך שברכה מגיעה לו בזכות. את הסוד הזה יעקב לא מספר לאמו, אולם גם היא סוד כמוס בליבה, מעת הריונה, מעת שנאמר לה: “שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ… וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר”.
אף על פי כן לא רצה יעקב לפעול ברמאות, אולם לחצה של אמו גובר.
“וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל רִבְקָה אִמּוֹ הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק. אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה וְלֹא בְרָכָה”.
אך היא אינה מוותרת, היא אומרת לו שהסיכון שווה ואם ניכשל תיקח היא על עצמה את האחריות, ובטחה בנבואה שנאמרה לה ארבעים שנה קודם.
“וַתֹּאמֶר לוֹ אִמּוֹ עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי אַךְ שְׁמַע בְּקֹלִי וְלֵךְ קַח לִי”.
“עלי קללתך. רצונו לומר אם ירצה לקללך תאמר שאני צויתיך לעשות כן, ועלי יהיה החרון אף, וידע יצחק שלא עשית זאת בעבור שאתה רוצה ברכת עה”ז רק בעבור שצויתיך, ומהיותו יודע שאני לא אטה אותך מדרך הישרה לא יקלל אותך, וגם כי אחר שלה נאמר בנבואה שרב יעבוד צעיר, ראוי שעשו שנולד ראשונה יעבוד את יעקב, שאף שקנה ממנו הבכורה, לא קנה רק היתרון שיש לבכור לא ההפסד שיגיע לו ממנה, שלענין זה נשאר עשו בן הגדול, ועז”א עלי קללתך כי לי נאמר כן בנבואה, שברכת עה”ז ראוי לך, אך שמע בקלי, אחר שאני מודיעך דבר ה’ חייב אתה לשמוע:
יעקב מתברך על ידי אביו בברכת הווה גביר לאחיך, ובכך הוא מתקבל כממשיך שושלת בית אברהם ויצחק.
“וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ. יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאֻמִּים הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ אֹרְרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרֲכֶיךָ בָּרוּךְ”.
אולם מיד בצאתו נכנס עשיו. יצחק מגלה כי הוא העניק את הברכות ליעקב ולא לעשיו, והוא נחרד.
“וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא וָאֲבָרֲכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה”.
הסיפא של הפסוק תמוה לאור תחילת הפסוק שאם בתחילה מסופר על גודל הצער או החרדה במעשי יעקב, הרי שבסוף הפסוק יעקב מאשר את ברכתו. על שאלה זו עומד הרמב”ן, ומשיב:
“אין דרך החרד חרדה גדולה עד מאד וצועק “מי הוא אשר רמני לברך אותו” שישלים צעקתו לאמר מיד “גם ברוך יהיה”, אבל היה ראוי שיקללהו! ועוד, כי היה עשו צועק עליו לאמר “ולמה תברכהו עתה אבי”?, ואיך יאמין עשו כי במרמה היה מתחלה, בראותו כי עתה יברך אותו ברצונו. והנכון בעיני שהוא לשון הווה, יאמר, מי איפוא הוא הצד ציד אשר היה יכול לרמותי שאברכהו, וגם שיהיה ברוך על כל פנים, כי ידעתי כי ברוך הוא. או טעמו וגם ברוך יהיה על כרחי, שאי אפשר לי להעביר הברכה ממנו, כי מאז שברך אותו ידע ברוח הקדש שחלה ברכתו עליו”.[
רוח הקודש שבה ליצחק בראותו שבירך את יעקב. הוא רואה שטעה הוא ביחסו לשני הבנים, הוא מבין שרבקה היטיבה לראות ממנו. בתחילה כשהשתדכו היה בוחן אותה לעמוד על טיבה, וכעת ראה שהיא טובה ממנו בראייתה.
המעניין הוא כי מעתה ואילך חזר הדיבור לבית יצחק. מרגע זה של הברכה יש שיח ו”דיבור” בין רבקה ליצחק:
“וַתֹּאמֶר רִבְקָה אֶל יִצְחָק קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת אִם לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת חֵת כָּאֵלֶּה מִבְּנוֹת הָאָרֶץ לָמָּה לִּי חַיִּים”
כמו כן יצחק מדבר עם יעקב (באופן עצמי ללא שכנוע רבקה) ומברך אותו בצאתו לחרן.
“וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ וַיְצַוֵּהוּ וַיֹּאמֶר לוֹ לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן. קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם בֵּיתָה בְתוּאֵל אֲבִי אִמֶּךָ וְקַח לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה מִבְּנוֹת לָבָן אֲחִי אִמֶּךָ. וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים. וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ לְרִשְׁתְּךָ אֶת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים לְאַבְרָהָם”.
אף יותר מזה, מרגע התרת הספקות והענקת הברכות ליעקב, חוזר הדיבור בקול אחד בביתם, ושוב אין הם יצחק לחוד ורבקה לחוד אלא שניהם יחד בעצה אחת.
“וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב אֶל אָבִיו וְאֶל אִמּוֹ וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם”.
מעשה הבכורה איננו מרמה, אלא הגשמת רצון הקב”ה לגבי המשך השושלת
מהלך העברת הבכורה ליעקב על פני עשיו הוא מהלך יזום של רבקה אשר בתושייתה משנה את פני ההיסטוריה ומתווה את המשך שושלת העם היהודי. מעשה הבכורה של ה’ דרך מלאכת הבחירה של האדם.
ראשית, הרי עשיו מכר ליעקב את הבכורה:
“וישבע לו וימכור את בכורתו ליעקב”[
אף בהמשך הדברים יאמר עשיו “את בכורתי לקח”. עשיו מכר את הבכורה ואינו יכול לבוא בטענות בקשר לכך.
שנית, עשיו אף “בז” לבכורה שנאמר “ויבז עשיו את הבכורה”
שלישית, יעקב אומר “הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו” – הרי יעקב יודע כי אין לו בן “שלישי” עם ידיים של עשיו וקול של יעקב ומכאן שיעקב ידע כי לא את עשיו הוא מברך.
רביעית, יעקב אף הרגיש מבחינת לוח הזמנים כי אין מדובר בעשיו שהרי לא ייתכן שעשיו ישוב כה מהר עם ציד, ולא בכדי אומר יעקב: “ויאמר מה זה מיהרת למצוא בני?”
חמישית, אף לאחר שיצחק יודע בוודאות כי את יעקב הוא בירך ראשון בברכת הבכורה הרי אף אז, גם לאחר שהדברים ברורים וידועים והוא יודע כי בפניו עשיו, אומר יצחק לעשיו:
” ואת אחיך תעבוד
שישית, עוד קודם לפרשת ברכת הבכורה וטרם “כהו” עיניו של יצחק עושה עשיו מעשה, בנשיאת שתי נשים מהעם החיתי אשר בגין כך נאמר:
“ותהיינה מורח רוח ליצחק ולרבקה” [
שביעית, רבקה היא אחת מנשים נביאות והיא ראתה ברוח הקודש ובנבואה כי המשך השושלת הוא מיעקב ולא מעשיו וכאמור נאמר לה “שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ… וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר”.
קראתי את עמדתו של פרופ’ יאיר זקוביץ בספרו “יעקב – הסיפור המפתיע של אבי האומה”אשר מציג את מהלך הדברים כמהלך מוחלט של מרמה, אשר עיקר האחריות למרמה נופלת על שכם האם רבקה, מבלי לגרוע מאחריות בנה יעקב. ראו את דברי פרופ’ יאיר זקוביץ:
” “שמע בקולי… מצווה אותך” נועדו להעביר את כובד האחריות למעשה המרמה הקורם עור, וכך להסיר אשמה מכתפיו של יעקב, הבן אשר מציית, כבן טוב, לפקודת אימו. גם דבריה “וקח לי משם” היינו לי, לטובתי, למעני, מבטאים כי לעצמה, לכאורה, היא דואגת והבן אך מסייע לאימו בהגשמת מאווייה ( כשם שעשיו מסייע לאביו במילוי תאוותיו)..
אף על פי כן, לא ינקה הקורא את יעקב מאשם. תגובתו של הבן למעשה אינה מעידה על זעזוע מוסרי מן המעשה המגונה. חששו היחיד הוא כי ייתפס בקלקלתו: ” ויאמר יעקב אל רבקה אמו הן עשו אחי איש שער ואנוכי איש חלק. אולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע”
פרופ’ זקוביץ יאיר ממשיך בניתוח התנהלותה של האם, היא פעילה והוא פסיבי לחלוטין. גילו של יעקב הוא באותה העת – גיל ארבעים. לפי הכתובים היא מלבישה אותו ” ותיקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול… ותלבש את יעקב בנה הקטן ואת עורות גדיי העיזים הלבישה על ידיו…:
על כך אומר פרופ’ יאיר זקוביץ כי:
” לילד כבר מלאו ארבעים והתמונה בה בחור מגודל שכזה עומד בידיים פשוטות ומצפה כי תלבישהו מעוררת בת שחוק, ובו בזמן מעלה תמיהה חמורה ביחס להתנהגותו של יעקב. פסיביות יכולה להתקבל כתירוץ במקרהו של ילד, בן קטן ממש, אך לא במקרהו של אדם בוגר בן ארבעים שנה”
בהמשך אף מייחס פרופ’ יאיר זקוביץ ליקב “שקר מוחלט” במענה לשאלת יצחק “מי אתה בני” ועל כך:
“משיב יעקב בשקר, ללא היסוס “אנוכי עשיו בכורך עשיתי כאשר דברת אליי”. שקר חד משמעי זה של יעקב עורר מבוכה גדולה בקרב הפרשנים הקדומים”
כאמור – בכל הכבוד, דעתי שונה שכן לא היה כאן כל מעשה מרמה ואין להטיל אחריות או לחלקה – לא על שכם יעקב ולא על שכם רבקה, ואת ההנמקות לכך פירטתי לעיל. באשר לתשובה שהיא לכאורה “שקר מוחלט” הרי המדרש אף שינה והפריד בין המילים “אנוכי” למילים ” עשיו בכורך” באופן שאין במילים שקר.
המדרש אף ראה במהלך כולו לא רק כמהלך שאינו מרמה, אלא חלק מתכנית אלוקית ממש וראה למשל במדרש תנחומא המציין כי מלאכים אף נשלחו לעכב את שובו של עשיו להצלחת המזימה:
“כיוון שהיה צד וקושר היה המלאך הולך ומתירן ומבריח. שוב היה המלאך מתירן ולמה כך? אלא לגלגל את השעות עד שילך יעקב ויעשה ויכנס אצל אביו.. ויטול את הברכות”
מכאן שאין כאן כל מרמה במהלך שיזמה רבקה, ששינתה במעשיה ויוזמתה את פני ההיסטוריה.
“עליי קללתך בני” דאגת רבקה ליצחק – דאגת אם במקרא לילדיה
מהמקרא אנו למדים על תכונות המאפיינות אם. כך, תכונת הדאגה של אם לילדיה. ממידת שרה אמנו אשר כאשר שמעה על העקידה “פרחה נשמתה” ומתה (בראשית כג פסוק ב) וכי דברי חז”ל (מדרש תנחומא) מובאים ברש”י כפי שציינו בפרק הרלבנטי: “נשמתה של שרה פרחה ממנה כשאמר לה השטן שיצחק נעקד”
בתנ”ך האימהות אף פועלות באקטיביות למען הילדים כגון האקטיביות של שרה אשר עליה נאמר ” כל אשר תאמר לך שרה שמע בקולה” ומפרש רש”י במקום: “למדנו שאברהם טפל היה לשרה בנבואה”. שרה באקטיביות מצווה על אברהם לשלח את הגר וישמעאל: “ותאמר לאברהם: גרש האמה הזאת ואת בנה, כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק”. זאת לעומת הגר שהיא פאסיבית – שהרי נאמר :”ותלך ותשב לה מנגד “
יתירה מזאת: האם לפי המקרא – מוכנה להקריב חייה למען בנה – כמידת רבקה אמנו אשר אומרת: “עלי קללתך בני” לא בכדי אומר הגר”א:
ע- ל – י ראשי תיבות של: עשיו לבן יוסף.
בכך אנו רואים כיצד משפיעה רבקה , ביוזמה שנקטה, בראייתה נכוחה כי יעקב ולא עשיו הוא ממשיך שושלת האבות, על ההיסטוריה היהודית. עמד על כך הרב יוסף דב הלוי סולובייציק בספרו “אדם וביתו – על חיי המשפחה”
“לזכותה של רבקה יש לזקוף את העברת הברית ליעקב ולא לעשיו. יצחק שקל להפקיד את ירושתו הרוחנית בידי בנו בכורו. בשעת משבר זו התערבה רבקה ובכך קבעה את ייעודה ההיסטורי של קהילת הברית.. האישה היא אישיות של שעת משבר, הן דמונית והן אלוהית… ארבע אמהות – את האישיות האלוהית. גורלה של האנושות וגורלו של עם הברית עוצבו בידי האישה”
קטע זה פורסם לראשונה בספר “הזוגיות במקרא ואותותיה בשירה ובמשפט” מאת ד”ר עורך דין שמואל סעדיה.
Leave a Reply