מאת: עו”ד שמואל סעדיה.
אברהם
אפתח תחילה ברקע על אברהם. בן נולד במשפחת נחור. בן נולד לה לאמתלאי בת כרנבו. היה הבן הזה ראשון מבין שלושת אחיו, ואף היה הבן הזה, אברהם אבינו, “עמודו של עולם” ואין לך חביב לפני הקב”ה אלא בן זה:
“אין לך חביב מכולם אלא פרוש מאהבה כאברהם”
לא נחו חכמים עד שאמרו שהפך אברהם את כל הרע בעולם לטוב.
“אברהם אבינו עשה את יצר הרע – טוב”.
מה הייתה דרכו של אברהם אבינו? שהיה עניו חסיד ורחמן גדול.
“אמרה מידת החסד כל ימי היות אברהם בעולם לא הוצרכתי אני לעשות מלאכתי שהרי אברהם עמד שם במקומי”.
“איזה רחמן שבאבות זה אברהם אבינו…”
“אדם גדול בענקים. שהיה (אברהם) גדול מאדם הראשון שהשפיל את עצמו ואמר “אנוכי עפר ואפר”
לא רק מידות אלו באברהם אלא אף עין טובה הייתה בו.
“עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה מתלמידיו של אברהם אבינו”
מצווה אחת הייתה עליו חביבה במיוחד והיא הכנסת אורחים ועליה מסר נפשו. אברהם היה טורח למען כל באי ביתו. לא בכדי אהב אברהם מצווה זו, אלא שבה היה יכול גם לחנך ולהכווין את כל אורחיו בעבודת ה’, של מי שבא לביתו היה אברהם מחנכו ומדריכו להכיר במי שברא את העלם.
“ויטע אשל בבאר שבע – אמר ריש לקיש: מלמד, שעשה פרדס ונטע בו כל מיני מגדים… והקריא, ומלמד, שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקדוש ברוך הוא בפה כל עובר ושב, כיצד? לאחר שאכלו ושתו עמדו לברכו, אמר להם: וכי משלי אכלתם? משל אלהי עולם אכלתם, הודו ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם”.
מתוך מה עשו כן אלא שהיה אברהם אוהב את הבריות והיה רחמן עליהם רוצה להכוונם בדרך ישרה. גם כאשר ראה את אלו שמידותיהם ודרכי המוסר שלהם מקולקלות לא שנאם, אלא להיפך ביקש עליהם רחמים שלא ימותו, והיה מתחנן לפני ה’ שימחל להם:
“אברהם אבינו בשעה שבקש רחמים על סדומיים, אמר לפניו: ריבונו של עולם, נשבעת שאין אתה מביא מבול לעולם, מבול של מים אין אתה מביא, מבול של אש אתה מביא? מה אתה מערים על השבועה? אם כן לא יצאת ידי שבועה! זהו שאומר הפסוק: חלילה לך מעשות כדבר הזה…”
אדם גדול זה נשא את שרה בת אחיו הרן. אף היא עזר כנגדו הולכת בדרכו ובשיטתו. אציין כי נישואים בתוך המשפחה היו מקובלים אז כפי שלמשל רבקה היא קרובת משפחה של יצחק שכן היא נכדתו של נחור ( בראשית כד פסוק כד) “בת בתואל אנוכי בן מלכה אשר ילדה לנחור” ). בספר זה, תוך סקירת הזוגיות, נראה כיצד משפיעות הנשים על ההיסטוריה, וכך אין ספק כי הולדת יצחק על ידי שרה, השפעת שרה בגירוש הגר – אותות מעשים אלו משפיעים על ההיסטוריה של האנושות בכלל והעם היהודי בפרט.
שרה
כך גם אסקור בספרי את הרקע על אודות שרה אימנו. אישה שמחה הייתה זו שרה אע”פ שמאורעות חייה קשים ומרים היו, וכפי שנתאר להלן בפרק זה לספר, הרי היא נמסרה לאבימלך ולפרעה, ניטלטלה ממקום למקום עד שהגיעו לארץ ישראל, וגם לאחר שהגיעו לארץ ישראל ירדו למצרים, ואין לך יותר קשה מטלטול הדרך. החיים בצידו של אברהם היו כולן שליחות גדולה שביקש הוא וביקשה היא להדריך את כל באי עולם להכרה במציאות ה’ בעולם. אברהם ושרה היו מסירים מלב האנשים את הצלם ואת העבודה זרה, על מנת שיכירו באל אחד, שאין לו גוף ודמות הגוף.
“ואת הנפש אשר עשו בחרן. וכי אברהם אבינו בראם או יצרם? ללמדך שהיה אברהם אבינו מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים… מלמד ששניהם שקולים בזכות”.
הלכה וגדלה עד שהייתה לשם ולמלכות בעולם כולו וכך דרשו חכמים על שמה של שרה אמנו:
“בתחילה נעשית שרי לאומתה, ולבסוף נעשית שרה לכל העולם כולו”
הנה כי כן, נביאה גדולה הייתה שרה אימנו, ובמסכת מגילה נמנות שבע נביאות ושרה ביניהן. נביאה גדולה מכל הנביאות שעמדו לישראל.
“כל הנשים הצדקניות דבר עימהם על ידי מלאך, ועם שרה על פי הדבור…”
שרה הייתה עולה אף על אברהם בנבואה עד כי אמרו חכמים אברהם טפל לשרה, ולא היה רואה כפי שהיא הייתה רואה ולא היה מבין כמו אשתו הצדקת.
“ויאמר אלוהים אל אברהם אל ירע בעיניך. מכאן אתה למד שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות…”
שרה אמנו הייתה אחת מן ארבע הנשים היפות בעולם, והיא היפה בכולן, ולכן נקרא שמה גם יסכה שהכול היו סוכין ביופייה, ועליה אמרו:
“הכל בפני שרה כקוף בפני אדם…”
אף שהלכה ממקום למקום עם אבינו אברהם וטורחת בדרך לא היה מכחיש יופייה.
“אשה יפת מראה. על ידי הדרך אדם מתבזה וזו מדה ביופייה…”
המחלוקת הראשונה בין אברהם לשרה
כאשר ראתה שרה כי לא נתעברה היא מאברהם עמדה והביאה לו את הגר לאישה:
“וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם לֹא יָלְדָה לוֹ וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית וּשְׁמָהּ הָגָר. וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי ה’ מִלֶּדֶת בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי. וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם אֶת הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְאַבְרָם אִישָׁהּ לוֹ לְאִשָּׁה”.
אציין כי המילה “תיקח” אינה מלמדת רק על הוראה שמורה הגבירה לשפחה אלא גם על שידול.
“קח את אהרן. קחנו בדברים (שדל אותו)…”
כך הייתה שרה משדלת את הגר על מנת שתרצה להיות אישה לאברהם.
“ותקח שרי אשת אברם את הגר. לקחתה בדברים. וכן אמרה לה אשריך אם תנשאי לצדיק הזה, לפי שלא היתה רוצה (הגר) לקחתו מפני שהוא זקן…”
המעשה הוא מעשה אצילי. שרי מסכנת את מעמדה וזכויותייה מתוך ראיית טובת ערך ההמשכיות.
כיוון שניתנה הגר לאברהם נתעברה ממנו, והשפחה שהפכה לאישה ביקשה להיות גבירה , ולא נחה דעתה עד שהייתה מבזה שרה בעיני הבריות. הולדת ישמעאל נוטעת בהגר את האומץ כי גבירתה שרה “תקל” בעיניה.
“וַיָּבֹא אֶל הָגָר וַתַּהַר וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ”.
“ותרא כי הרתה ותקל גבירתה בעיניה. כיצד היו מטרוניות (שרות, נשים מכובדות) באות לשאול בשלומה של שרה, והייתה הגר אומרת להם: שרי גבירתי אין סתרה כגלויה, נראית צדקת ואינה צדקת, ראו כמה שנים לא עיברה ואני לילה אחת עיברתי. והייתה שרה אומרת: עם דא אנא מיסב ומיתן, הלואי ניסב וניתן עם מרה (עם זו אשא ואתן (אתווכח), אשא ואתן עם אדוניה (אברהם), כלומר אל תען כסיל כאולתו פן תשוה לו גם אתה (משלי כו ד):
שרה פונה לאברהם לא רק בטענה שבאה מכאב, אלא גם בתלונה על שתיקתו שראה את כבודה הנרמס ואינו עומד לצידה, כי כל רצונה של שרה הוא שלאברהם יהיה ילד והייתה מוכנה באצילות נפש לפנות את מקומה להכניס לביתה אישה נוספת על מנת שיהיה לאברהם המשכיות. אך הוא בראותה נדחקת מביתו לא עושה דבר בעבורה.
“וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם חֲמָסִי עָלֶיךָ אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ יִשְׁפֹּט ה’ בֵּינִי וּבֵינֶיךָ. וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל שָׂרַי הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ עֲשִׂי לָהּ הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ”.
“ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך. ר’ יודן בשם ר’ יהודה ב”ר סימון אמר חומסני אתה בדברים שאתה שומע בזיוני ושותק…”
יש כאן גניבה של מעמד בבית אברהם. השפחה דוחקת את “הגבירה” ממעמדה הראשון. לא רק על הגר אמרה כן, אלא על אחרים שהיו מטילים שנאה בין שרה לאברהם, שהיו זוג זה לקנאה בעיני הבריות.
“ביני וביניך. לא אמרה לו אלא על הגר בלבד, ויש אומרים על המטילים מריבה בינה לבינו”
על רקע כך הקב”ה אומר לאברהם:
“ויאמר אלהים אל אברהם אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה כי ביצחק יקרא לך זרע”
התורה מגבשת בכך תובענה על זוגיות, על מעמד האישה בזוגיות
אע”פ שאמר הקב”ה לאברהם “כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה”, הרי לא ראו חכמים מעשה זה בעין טובה שהרי במקום להוכיח את הגר הרי ביקשה שרה את הגירוש. יפים בעניין זה דברי הרד”ק בפירושו:
“ותענה שרי – עשתה עמה יותר מדאי ועבדה בה בפרך, אפשר שהייתה מכה אותה ומקללת אותה ולא הייתה יכולה לסבול וברחה מפניה. ולא נהגה שרה בזה למדת מוסר ולא למדת חסידות, לא מוסר כי אף על פי שאברהם מוחל לה על כבודו, ואמר לה “עשי לה הטוב בעיניך” היה ראוי לה למשוך את ידה לכבודו ולא לענותה; ולא מדת חסידות ונפש טובה כי אין ראויה לאדם לעשות כל יכולתו במה שתחת ידו, ואמר החכם מה נאווה המחילה בעת היכולת, ומה שעשתה שרי לא היה טוב בעיני האל, כמו שאמר המלאך אל הגר “כי שמע ה’ אל עניך” והשיב לה ברכה תחת ענייה. ואברם לא מנע שרי מלענותה, אף על פי שהיה רע בעיניו, משום שלום בית. וכן זה הספור נכתוב בתורה לקנות אדם ממנו המידות טובות ולהרחיק הרעות”.
יפה גם סנגר רבנו יצחק על שרה אימנו אע”פ שנתן תשובה הלכתית ולא תשובה מוסרית, וזה לשונו:
“ותענה שרי ותברח מפניה… והר’ אליקים נתן טעם בדבר היאך צדקת כשרה עושה כך. לפי שהגר הונתה שרה תחלה (ציערה ורמאה את שרה)… ולכן הייתה שרה מענה אותה בהיתר. כי בספר סמ”ג (ספר הלכה) כתוב… שאם הונה אותך אדם אתה רשאי להונותו שאינו קרוי עמיתך אחרי שהונה אותך…”
כיצד ענה לה אברהם? הכתוב לא מספר, חוץ מזה שאמר לה שהיא נתונה בידה. מתוך שתיקתו ניכר כי לא רצה אברהם בקלונה של הגר.
“אמר, אסור להשתעבד בה, דכתיב: לא תתעמר בה תחת אשר עיניתה… מאחר שעשינו אותה גבירה, אין אנו עושים אותה שפחה ואין אנו מוכרים אותה. לא איכפת לי, לא בטובתה ולא ברעתה…”
אברהם מבין את המציאות בה נמצאת שרה, אולם הוא טוען מנגד טיעונים מוסריים. לא מוסרי ולא נכון לקחת אדם להעלות אותו לגדולה ברצונך, וברצונך להשפילו, לכן לא ניתן למכור את הגר ולא ניתן להחזירה למעמדה הקודם, אולם בד בבד אפשר ליצור מעמד ביניים שבו היא לא גבירה ולא שפחה.
המחלוקת השנייה בין אברהם לשרה
אם המחלוקת הראשונה נוצרה סביב קנאה בין הגבירה והשפחה הרי שגם המחלוקת השנייה בין שתי נשים אלו, אלא הפעם שרה מיטיבה לראות את העתיד ולהבין את ההווה.
“וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק. וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק. וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע”.
כמה לימודים למדו חכמים ממילה זו “מצחק”. המעניין הוא ששרה קראה לבנה יצחק, אולם היא לא אוהבת את צחוקו של ישמעאל. הצחוק של לידת יצחק הוא צחוק במובן החיובי, ואילו “מצחק” הוא צחוק במובן השלילי, כגנאי, כלעג מצד ישמעאל והגר כלפי שרה וכלפי אברהם.
מה עומד מאחורי הצחוק של ישמעאל שמעלה את חמתה של שרה?
“ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק… אין מצחק אלא – גילוי עריות, שנאמר: בא אלי העבד העברי אשר הבאת לי לצחק בי. מצחק זו – עבודת כוכבים, שנאמר: ויקומו לצחק. מצחק זו – שפיכת דמים שמאמר יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו…”
הצחוק הזה של ישמעאל מסוכן. הוא מקל בכל דרך חינוכו של אברהם. התנהלותו היא סביב כל מה שאברהם מתעב כגון הזנות, הרצח ועבודת עצים ואבנים.
שרה הפעם לא באה בתלונות, אלא בהוראה ברורה לאברהם “גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ”. חינוך של בן האמה מגיע מהאמה, ועל כן לא נכון לתת ירושה להעניק המשכיות של בית אברהם למי שמחנך לזנות, לרצח ולעבודת אלילים, ואין זה משנה אם זה בנו הביולוגי או לא כאמור:
“כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק, עם בני. אפילו אינו יצחק: עם יצחק. אפילו אינו בני, כ”ש השתא, וזהו שהבטיחו הקדוש ברוך הוא ואת בריתי אקים את יצחק אשר תלד לך שרה (בראשית יז כא)”.
אברהם הפעם אינו עונה לשרה, אבל הדבר רע בעיניו:
“וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע”.
טמון כאן ציווי קטיגורי, מנדטורי אשר אף ממנו ניתן ללמוד על השפעתה של שרה על שושלת עם ישראל ובהיותה ראשונת האימהות. שרה השכילה להבין את החשיבות בהמשך השושלת תוך גיבוש עם ישראל. דומה שגם הפעם ה’ מסכים למעשה שרה ואומר לאברהם כי דבריה של שרה ברוח הקודש נאמרו. אולם בד בבד “גַם אֶת בֶּן הָאָמָה לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ כִּי זַרְעֲךָ הוּא”. ראוי לשים לב כי אין ה’ נגלה לשרה בנבואה ואומר לה על ישמעאל כי הוא לא ראוי, אלא להיפך שרה מתוך ראייתה העמוקה כיוונה לדעת האל.
“כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה. כי כל דבריה ברוח הקודש: כי ביצחק. בזרעו של יצחק: ייקרא לך זרע. שהן מייחסין אחריך ואחר אלהותיך, שכך אמרתי לך ואת בריתי אקים את יצחק (בראשית יז כא)”
“יצחק אחר אלוהותך ולא ישמעאל אחר אלוהותך.”
התערבות אלוקית על מנת לשמור על שלום בית בין בני זוג
בהיבט של הזוגיות בין אברהם לשרה אנו מוצאים היבט נוסף: התערבות אלוקית לשמור על שלום בית בין בני זוג. אתייחס לכך אף בפרק נוסף בספרי בעניין אשת מנוח, מנוח ופניית המלאך.
הנה כי כן, הקב”ה אינו מגלה לאברהם את מלוא דבריה ומחשבותיה של שרה:
“וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים, בָּאִים בַּיָּמִים; חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה, אֹרַח כַּנָּשִׁים. יב וַתִּצְחַק שָׂרָה, בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר: אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה-לִּי עֶדְנָה, וַאדֹנִי זָקֵן. יג וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-אַבְרָהָם: לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר, הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד–וַאֲנִי זָקַנְתִּי. יד הֲיִפָּלֵא מֵיְהוָה, דָּבָר”
כלומר שרה צוחקת בקרבה כי היא “בלה” ואברהם “אדוני” – זקן.
כאשר הקב”ה פונה אל אברהם הרי, כפי פרשנותו של רש”י, הוא שינה מדבריה ואמר לאברהם כי היא חוששת, אך ורק מפאת גילה המופלג – “ואני זקנתי”.
הקב”ה אינו מגלה לאברהם את מלוא דבריה של שרה באומרה “ואדוני זקן”, וכל זאת כדי לא לקלקל את שלום הבית ביניהם, וכי הקב”ה נזהר לא לפגוע בשלום הבית בין בני הזוג.
בין הצחוק של שרה לצחוק של אברהם
יצוין כי מסופר שאברהם צוחק אחרי הבשורה שיוולד לו ולשרה בן:
“וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן וּבֵרַכְתִּיהָ וְהָיְתָה לְגוֹיִם מַלְכֵי עַמִּיםמִמֶּנָּה יִהְיוּ. וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל-פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה-שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם-שָׂרָה הֲבַת-תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד”. מִמֶּנָּה יִהְיוּ. וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל-פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה-שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם-שָׂרָה הֲבַת-תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד”.
לעומת זאת בפרק לאחר מכן (פרשת וירא) הרי שרה שומעת שהיא צריכה ללדת וצוחקת:
” וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה-לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי. הֲיִפָּלֵא מֵיְהוָה דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן. וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתּ”ְ.
האם קיים הבדל בין שני ה”צחוקים”? לכאורה שניהם “צוחקים” ומתנהלים באופן דומה. יצוין בהקשר לכך כי אונקלוס תרגם את צחוק אברהם “וחדי” ואת צחוקה של שרה “וחיכת”.
רש”י מפרש על סמך אונקלוס:
“למדת שאברהם האמין ושמח ושרה לא האמינה ולגלגה וזהו שהקפיד הקדוש ברוך הוא על שרה ולא הקפיד על אברהם”
אך כיצד מסיק זאת רש”י ? הרי שני הכתובים מלמדים לשון “צחוק”? מהו אפוא ההבדל בין צחוקה של שרה לצחוקו של אברהם?
כאן יש לראות את הרקע של כל צחוק לפי התיאור המקראי. אברם צוחק מתוך “ויפל אברהם על פניו“, כלומר קודם כל נופל אברהם על פניו אחר כך צוחק, צחוק של שמחה, הרי הדעת אינה נותנת כי יהא צחוק של לגלוג אחרי נפילת אפים. את המילים “הַלְּבֶן מֵאָה-שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם-שָׂרָה הֲבַת-תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד” הגם שלכאורה הן כביכול מעלות “פקפוק” הרי אף הפקפוק אינו בא יחד עם “נפילת אפיים” ומכאן שניתן לראות זאת כהשתאות.
לעומת זאת שרה צוחקת צחוק אחר, ובתוך כך אף מכנה את בעלה “זקן” כאמור בפרק לעיל. בהקשר לכך אולי נכון להביא מדברי הגמרא “הואיל ודעתן נשים קלות עליהן” ואולי אף בכך ניתן לייחס את השוני בין ההתנהגויות.
מעניינים דברי אברבנאל:
” למה הוכיח השם את שרה על אשר צחקה ולא הוכיח אברהם כשצחק וההבדל שהבדיל הרמב”ן בין שחוק לשחוק הוא שחוק והבל כי באמת שניהם אחד והדברים שדברו שניהם אחדים הם”
אי שיתוף שרה בניסיון הקשה של עקידת יצחק ופטירתה של שרה
נאמר בספר בראשית “והאלוקים ניסה את אברהם” חז”ל במסכת אבות רואים את עקידת יצחק כניסיון האחרון והקשה ביותר מבין עשרה ניסיונות שנתנסה אברהם אבינו כמו שנאמר במשנה:
“עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולם להודיע כמה חיבתו של אברהם אבינו עליו השלום”
כלומר אברהם הצליח לעמוד בכל עשרת הניסיונות. התורה מתארת את הפנייה של הקב”ה לאברהם כציווי “יחיד” ונאמר “קח נא” כלומר הציווי הוא לאברהם, והניסיון הוא של אברהם. אבל אין בציווי האלוקי איסור לשתף או ליידע את שרה, ובכל זאת אברהם אינו משתף את שרה. ניתן להסביר זאת כי הוא אינו עושה כן מתוך חשש שהדבר ידאיג אותה, אך כתוצאה מכך אינו נותן לשרה אף את הסיפק להיפרד מיצחק- את הסיפק של אם בנו להיפרד מבנה. למרות שהצו האלוקי אפשר מרחב של שיקול דעת ופעולה ביחס בין אברהם לשרה, בעניין זה, בפן הזוגי בינו לבין שרה, התנהלות אברהם מעוררת לכאורה תהייה.
נאמר במקורות ” ויבוא אברהם לספוד לשרה” – שהגיע מעקידת יצחק וכאשר שמעה שרה על העקידה פרחה נשמתה. ניתן לתהות – אם אברהם לא סיפר לשרה מהיכן ידעה? לפי המדרש כאשר ראה השטן כי הוא נכשל מלהניא את אברהם מביצוע הצו האלוקי הרי פנה השטן לשרה.
“ויבוא אברהם לספוד לשרה: מהיכן בא מהר המוריה ומתה שרה מאותו צער לפיכך נסמכה עקדה לויהיו חיי שרה”.
יש פרשנות אחרת לפיה אברהם גר אותה העת בבאר שבע כפי שנאמר כי נטע אשל וישב בבאר שבע ימים רבים, ואילו שרה גרה בחברון – הייתכן והיה פירוד או קרע ביניהם?
כך אפוא נאמר:
“ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה”
יצויין כי המלב”ים בספרו “אוצר הפירושים” אומר “מתוך ההספד בא ההפסד” – שכן טבעם של דברים שהבכי מקדים את ההספד וכי אצל אברהם ושרה הרי הבכי לא היה רק בכי של אדם המבכה את אשתו שהלכה לעולמה, אלא מתוך ההספד ולאחריו חש אברהם את דבר ההפסד – אבדן צדקת כשרה, ולכן מתוך ההספד ,כאמור, בא לו ההפסד הגדול בדמות אבדן צדקת.
חז”ל דרשו כי כאשר נפטרה שרה אברהם בכה בכי מועט ולא בכה בכי רב על פטירתה , וייתכן שיש להסביר זאת בפטירת שרה בשיבה טובה. לאחר פטירתה לוקח לו אברהם את קטורה כפי שנאמר:
” ויוסף אברהם ויקח אישה ושמה קטורה”
לפי מדרש אנו למדים:
“שלש נשים נשא אברהם:שרה בתו של שם: קטורה בתו של יפת: הגר, בתו של חם.”
שתי יציאותיו של אברהם מארץ כנען ומסירת שרה לפרעה ואבימלך
התורה מציינת שתי יציאות של אברהם ושרה מארץ כנען. פעם אחת למצרים ופעם שנייה לגרר שבארץ פלישתים. אברהם ירד למצרים עקב רעב בארץ. בפעם הראשונה הוא יורד למצרים ולמעשה “מקריב” את שרה אשתו כדי להציל את חייו:
” אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך וחייתה נפשי בגללך”
פרעה נוטל לו לאישה את שרה יפת התואר כאשר שרה באצילותה משתפת פעולה ומוסרת עצמה לידי פרעה, והנה זו פעם שנייה אשר בה מוצאים אנו את אצילותה של שרה, ומעשה אצילותה הראשונה ניכר כאשר הסכימה כי הגר תלד בן לאברהם. למעשה רק ההתערבות האלוקית בצורת נגעים על בית פרעה מצילה, בסופו של דבר, את המצב. בפעם השנייה הוא יורד לגרר ושב על ה”מצג” של הצגת שרה כאחותו, כדי להציל את חייו ו”הקרבתה” לאבימלך מלך גרר. כמו בסיפור אצל פרעה אף כאן ההתערבות האלוקית היא אשר מצילה את המצב.
בקשר בין אברהם לשרה ניתן למצוא מוטיבים הקשורים לזוגיות בין בעל לאישה. מצד אחד הכבוד והערכה של בעל לרעייתו (“כל אשר תאמר לך שרה שמע בקולה” ) , ומצד אחר האצילות של שרה אשר באה ליד ביטוי לפחות פעמיים: הן בעמדתה בעניין הגר והן נכונותה להקריב את עצמה, הן בפני אבימלך והן בפני פרעה, כדי להציל את אברהם, ובכל מהלכיה השפיעה שרה על עתידו של העם היהודי.
קטע זה פורסם לראשונה בספר “הזוגיות במקרא ואותותיה בשירה ובמשפט” מאת ד”ר עורך דין שמואל סעדיה.
Leave a Reply